כבר מזמן אין לי ילדות קטנות כך שאנני הולכת לפעילויות קיץ של ילדים.
בנזוגי היקר אומר עלי תמיד שאני ילדה כי בכל הזדמנות
אני אתפס על גדר ואלך בשיווי משקל
אעלה על נדנדה [ בת 61… 
]
לכל אתגר אפשרי, שלא ישבור את גופי, אני נמשכת אליו כמו מגנט.
אבל במרוץ החיים מזמן לא פגשתי את הילדה הפנימית שבי, השובבה והסקרנית.
כמנהלת וכמטפלת בשוטף זה פחות מקבל מקום.
אז מה קרה? אתמול הייתי במסיבת קיץ של אמהות וילדים
הגעתי כמנהלת אבל מהרגע שנכנסתי, הילדה שבי פשוט קפצה החוצה.
קודם כל התישבתי לעשות צמה בשיער
והרגשתי איך משהו בי מתחיל להיות קליל.
לאחר מכן בחרתי לשבת בסדנת אינסטרגם לילדים
ולמדתי דברים שבשוטף לא הייתי נותנת להם זמן.
יכולתי לראות איך הילדים סביבי כל כך יודעים
והמקום היודע שלהם הוא קליל וזורם,
זה ממש פתח לי את הלב פשוט להתנסות איתם.
בשלב הזה השמחה הגיעה מהלב וחיוך היה מרוח על הפנים כל הזמן.
כשהצטרפתי לסדנת מנדלות
והתחלתי לצבוע
החיבור פנימה לילדה הפנימית השמחה, נטולת הדאגות, שנמצאת רק ברגע הזה,
פשוט הושלם.
כל החוויה הזו גרמה לי להבין שהחיבור לשמחה פשוט,
לא נדרש משהו מתוחכם,
רק הקשבה פנימה
להסכים להיות מופתעת
ולהסכים לזרום.
מזמינה אותך לבדוק איפה את יכולה לאפשר לשמחה ולקלות להכנס לחייך.
עוד בבלוג
