תקשור לקבוצה 14.3.17

Share on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn
משהו חדש שהתחלתי – תקשור על נושאים כלליים שעולים בקבוצה.
תודה לשמונת הנשים שהסכימו להגיע ולהיות נוכחות בחדש.

תמלול מפגש תקשור לקבוצה-  14.3.17

… תבורכו העל ההסכמה להגיע..
מבוא
האישה מטבעה, מהות הפוטנציאל שלה, היא של בריאה, (כרגע בלי להתייחס לגבר) אישה היא האדמה, מקום שיכול להכיל, לתמוך, לגדל, לאפשר חיים.
מכאן ואילך התנועה של הנשים (כולל ה 100 שנים האחרונות) (תהליך), הן אלו שתופסות מקום יותר ויותר. ההשפעה על מה שקורה בעולם תהיה של נשים.
[נשים זה לא רק – מגדר – אלא מחשבה אחרת. מחשבה רחבה יותר, עמוקה יותר, מכילה יותר.]
תנועת ההתפתחות של נשים תאפשר גם לגברים להרפות ולהיות מי שהם, כמו שהם ולא מה שמצפים מהם. כמו שהרבה פעמים בזוגיות האישה היא זו שמשפיעה על התנועה, על הרמה האיכותית של הקשר והמשפחה (הכללה, אבל זה חלק מהיעוד של האישה)
כך גם בעולם כולו, לאט, לאט תהיה התפתחות לכיוון הזה. הדרך הזו תהיה סוג של win win  בין האיכויות, הנשיות לגבריות.

אם פעם החשיבה הגברית היתה החשיבה המוערכת יותר, ממוקדת מטרה, הישגים  וכו', לא פוסל את החשיבה הזו אך היא חייבת להיות בתוך היכל של אינטליגנציה רגשית.
הקלות תבוא ברגע המפגש של האיכויות שאנחנו קוראים להן גבריות ונשיות.
ניסיון להיות בקצוות שפעם היה עובד (ויש הרבה קצוות) יקשה על התנועה. אם פעם היה מומחה ששמו הלך לפניו. בעתיד המומחיות לא תתפוס מקום. בעתיד דווקא תנועתיות, רוחביות של בן אדם היא זו שתתפוס מקום. לא מדובר על תחום הרפואה או בתחומים מצילי חיים, אלא בתחומים אחרים חשוב שיהיה שילוב, סינרגיה של יכולות, התחדשות ורעננות…
מי שנשאר במגדל השן שלו, לא יהיה מחובר לתנועה. למה כל זה נאמר לכן כי זה הבסיס לכל השאלות שלכן.
צורת החשיבה האנושית תלך ותתפתח למקומות חדשים. כל האנשים היום בגלאים הבוגרים הם דור של מעבר. ממקום שהיה מאד מוגדר וחד ערכי למקום ולהסכמה להיות במקום שמשלב, שלוקח איכויות מכמה מקומות, זה מה שיאפשר את התנועה הקלה קדימה.
כל מקום שאתן נתקלות בקושי זה מקום שאין בו אויר, ואין בו פתיחות לעוד דברים שיכולים לעזור לנוע קדימה.
קלות במובן העמוק שלה, מקום שלא לוקח על עצמו דברים שהם סגורים ומקובעים ולא ניתנים לתנועה או אוורור.
כל דבר שאתן עושות, תמיד תאפשרו לקרן אור חדשה להיכנס לפתוח ולאוורר.
כל מקום שאתן מרגישות שעכשיו חייב להיות משהו ויש לחץ, זה לא מקום של קלות.
במקום של הקלות יש נשימה, זרימה הכול נכנס ויוצא בקלות ויגיע הדיוק. אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה הדיוק שיתאים לרגע הבא שלכן לכן נדרשת הפתיחות.
כשהמילה קלות עלתה (כתדר) כל אלו שקשה להם וכבד להם, לרגע חשבו שעכשיו, צ'יק צ'אק הכול יקרה, כמו קסם. זה יגיע אבל זה לא העניין.
העניין פה לאפשר למהות המאוד סמיכה והמאוד הישרדותית שקיימת אצל בני האדם להתחיל להיות מאווררת כמו אצל ילדים קטנים.
כשהם נולדים הם פתוחים לכול, הם סקרנים. כל פעם שאתן מתחברות למקום הסקרן שלכן, למקום שמסתכל לצדדים ופתוח לעוד משהו אחר שונה, שם נכנסת הקלות. כל פעם שאתן מנסות משהו חדש זו קלות.
[לא דרמתי… הציפיה לדרמה ישנה… החיים הם לא סידרה של דרמות. החיים הם אוסף של  רגעים קטנים, כמו מחרוזת של חרוזים קטנים שמדי פעם יש מקטע של חרוזים שיוצר מצב מסוים. אבל יכול להיות וקורה שאחריו יגיע חרוז אחר בצורה אחרת, צבע אחר, חומר אחר.
יש משהו הישרדותי באדם (מסיבות טובות של היסטוריה של אלפי שנים) … בני אדם מנסים לסדר מחרוזות שנראות הומוגניות לגמרי. גם בעיניים, אם רואים שהכול שווה זה נראה יותר טוב לעין.
אבל לא

הקלות היא במקום שאנחנו מוכנים שכל רגע יבוא חרוז אחר, חדש וזה נכון גם לאג'נדה לקבל את השונה כי השונה הוא חרוז חדש בשרשרת האנושית. ההתנגדות לשונה היא ממקום הישרדותי. יש פחד הישרדותי, תהומי מהשונה.
במקום שנסכים פחות לפחד לפחות בהתחלה, יתחיל להכנס אויר. כל בן אדם שפתוח לשונות, להשתנות, לשונה, מכניס קלות לחייו.]

כך גם בעסק, גם בחיים האישיים וגם בחיים הפנימיים, כי הרבה מהדרמה קורית בפנים (בתוכנו) בגלל שיש ציפיות לקבל חרוז דומה למה שהיה עד כה. או אם מנסים משהו חדש יש ציפייה שיהיה דומה לישן לפחות במובן מסוים – זו לא האשמה אלא נטייה אנושית מאד, מאד, קיימת ונוכחת. בתור התחלה – לשים לב לזה –  לציפייה הזו.
יש אנשים שהם בתנועה אחרת, כבר עלו על הגל של הקלות ומבינים ועדיין יש מקומות  מסוימים בהתנהלות שלהם מהזן הישן. זה טבעי, ההתנהלות הישנה קורית בעיקר כשקשה לנו. ואז נוטים ללכת צעד אחד לאחור.
הסכמה- היא הבסיס להיות במקום החדש של הקלות – הסכמה לפתוח את כל החלונות והדלתות שלנו בעיקר בראש ובלב.
לכל אחד מהם יש את הקושי שלו. הלב ספג הרבה צלקות, הרבה פעמים קשה לו להיפתח. הראש הולך על תפיסות ונוסחאות שעבדו לו, לכן רק שילוב של שניהם – הראש יגיד ללב שהכול בסדר ואפשר לנסות, כי כבר ניסינו משהו והלב יגיד לראש שהוא סומך עליו. (לב משלב גם את הבטן)
הקלות היא השילוב שלהם.
בטן- האינטואיציה היא הכלי של הקלות. עובדת כל הזמן אצל כולנו, רק הרבה פעמים אנחנו גודעים אותה. כי היא מציעה  צעדים שאנחנו לא מרגישים שאנחנו מסוגלים לעשות.
ושוב המילה הסכמה עולה – הסכמה להקשיב לאינטואיציה היא זו שתומכת ומשלבת לב וראש.

כל זה נכון גם למערכות יחסים אישיות וגם עסקיות ובעיקר בפנים כי כל מה שיש בחוץ קיים בפנים.
כשאנחנו לא בנוכחות הקצוות של המאבקים הכי גדולים קורים בפנים. הנציגות של האויב הכי גדול שלנו נמצאת בפנים ואז אין מצב לשמוע את התומך הכי גדול. לכן כששמים לב לזה בעזרת המודעות, התבוננות מלמעלה על מה שקורה בפנים, חשוב להחזיר את התקשורת בין כל החלקים.
בין הראש, ללב, לבטן וגם לקטגורים שנמצאים בפנים.

התייחסות לנושאים שעלו מהנוכחות בחדר…
תכנון והתארגנות – יש פה שני אלמנטים. אנחנו בונים בניין חדש, צריכים תכניות, צריכים לדעת חומרים וכמויות, צריכים לדעת הכול. תכנון והתארגנות מאד חשובים כדי לבנות דברים אבל לעומת בניין, ההתנהלות האנושית היא יותר קרובה לטבע, אנחנו יכולות לטעת עץ אבל אנחנו לא יכולות לתכנן איך הוא יצמח, כמה ענפים, כמה פירות, פרחים.
יש משהו במקום האנושי שמנסה להתארגן כמו על בניית בניין ואילו התהליך האישי, צמיחת האדם שהוא כמו עץ. אז כן צריך לתכנן השקיה ודישון אבל הפרמטר שלא קיים בבניין זה המקום הפתוח שיאפשר לעץ להיות מי שהוא. כן, יש מקומות שגוזמים עצים בצורות, אבל את החיים אי אפשר להנדס ככה. פה מתבקשת התנועה של ה-גם וגם.
כן לתכנן ולהתארגן יחד עם להיות פתוח ופנוי ולאפשר לפירות חדשים להיות שם, צבעים חדשים, ענפים חדשים ולהיות בבחירה. יש אנשים שנלחצים מהמילה בחירה אבל בחירה מאפשרת אויר לנשימה.
במקום שמסכימים לבחור כל פעם מחדש ואפילו אם זו תהיה אותה בחירה, אבל עדיין לבחור את הבחירה – מכניסים תנועה חיה ושוקקת לעשייה שלנו.
חשוב לשים לב שחלק מהתכנון וההתארגנות בא להרגיע אותנו. יש חלק בתכנון וההתארגנות שהוא נכון ומאפשר בניה של שלבים קדימה אבל אין צורך להשתמש בהם כדי להרגיע אותנו.
הוויטליות היא דווקא במקום שנע קדימה עם התכנון וההתארגנות ומוכן ברגע נתון, להיערך מחדש. כי זה לא כמו רכבת שיש לה פסים מוכנים, שנוסעת ללא הרף חיפה-ת"א כבר 40 שנה. אלו לא חיים של אדם.
המקום שמסכים להיות עם תכנון והתארגנות יחד עם היותו פתוח ומאוורר, שם תהיה הגשמה, הגשמה עצמית קודם כל. בעצם הגשמה של הכול.
כמו שנאמר בהתחלה- התנועה החדשה היא תנועה שמשלבת, כל הזמן כמו מיקסר ענק שעובד ונכנסים לתוכו עוד חומרים ועוד חומרים והעוגה החדשה תהיה UP TO DATE.

גם מכמות ההתחדשות אין מה להיבהל כי לא כל ההתחדשויות מגיעות אלינו, כל אחד מקבל את ההתחדשויות שלו בלבד, שיכול להכיל. אם הוא לא יכול להכיל, חשוב שיקבל עזרה כי עזרה היום יותר מתמיד היא חלק מהיכולת לעשות את הסינרגיה. העזרה תאפשר להיות יותר סינרגטיים, יותר רחבים, יותר קלים.

הגשמה ושפע – כשיש פתיחות, על בסיס יציב, השפע וההגשמה מגיעים, מהמקום הפתוח, מההתחדשות והתנועה קדימה. התחדשות יכולה להיות משהו קטן, לא צריכה להיות בדרמה, לקחת קורס של 7 שנים כדי להתחדש. עד שיגמר יהיו המון דברים אחרים חדשים…
כשהולכים להתחדשות להקשיב לשילוב בין הראש ללב. יש שנותנים רק לראש להחליט ויש שנותנים רק ללב להחליט – והשילוב הוא חכמת הלב.

אתם תרגישו מהר מאד אם משהו לא מדויק לכן ואל תסחבו אותו אם הוא לא מדויק. כשגוררים משהו לא מדויק זה הופך לביצה מהר כי התנועה היום מהירה יחסית.

הגשמה אישית ומשפחתית זה אותו מקום – זה יושב על דיוק מרגש. אם פעם כדי להגשים את עצמינו, היינו צריכים לעזוב את המשפחה כדי להגשים את עצמינו בעיר הגדולה או בארץ אחרת, (מטאפורה), הרבה הפעמים התנועה שלנו בתוך המשפחה, מאפשרת, כבר חלק מההגשמה, המשפחתיות היא נגזרת של ההגשמה האישית, העסקית וכו. לא יתכן שבתוך המשפחה אני עושה X ובחוץ אין לזה בכלל קשר. כמובן אין הכרח לקשר ישיר אבל יש קשר כי זו אני בתוך המסע, אני ביני לבין עצמי, אני במשפחה ואני ביעוד שלי.
אין סתירה. מתי סתירה מורגשת? כשיש תחושה שקצב ההגשמה איטי.
חשוב להבין שמהירות ההגשמה אינה פרמטר, אלא הבשלות להגשמה. כשאנחנו בשלות להגשמה הדברים קורים.

לעוף על עצמי –  במיתולוגיה, דדלוס ואיקרוס לכאורה עפו על עצמם, עפו לכוון השמש וכנפיהם נשרפו והם מתו. קיימת תפיסה הישרדותית, אם אני עף על עצמי, אני לא רואה אחרים, אגואיסט, מסכן את עצמי או אחרים.
אדם שעף על עצמו במובן החיובי, זה אדם שיודע לגעת במלוא הפוטנציאל שלו. אדם שמסכים לראות את היכולות שלו ולקחת אותם עוד צעד ועוד צעד, קדימה.
לגבי מימוש פוטנציאל יש נטייה לחשוב שזו דרך מנקודה א'  ל-ת'  וב-ת' הכול מסתיים, מימש את כל הפוטנציאל –אך זה לא כך.
פוטנציאל זה כמו נוסחה מתמטית A+B=C. פוטנציאל צריך הסכמה וצריך עשיה, הסכמה – עשייה, וחוזר חלילה – ואין לזה סוף.
כשיש הסכמה ויש עשייה ניתן לעשות זאת ללא גבול, בלי סוף. זה תלוי באדם מתי מספיק לו.
אין סוף ליכולת לממש את הפוטנציאל, אז נכון שזו לא התשובה הישירה ל-לעוף על עצמי. אך ההסכמה להיות ולממש את הפוטנציאל שלי במלואו זו כניסה לדרך שאין לה סוף.
בעצם במובן העמוק, הנשמה מרגע  שנוצרה היא עושה את התנועה הזו, בצורה מודעת ולא מודעת.
גם בין הגלגולים וגם בגלגול עצמו חלק מהמסע מודע וחלק לא.
תינוק שנולד לא מודע לבחירה איפה ולמי להיוולד. החלק המודע מתחיל בשלב יותר מאוחר. כך עם הנשמה, יש גלגולים שהיא הייתה בהם ולא הייתה מודעות למה שקורה איתה (רב  הגלגולים, בייחוד בגלגולים ההישרדותיים הראשונים).
אבל במאתיים שנים האחרונות המודעות הולכת וגדלה המודעות בצד המערבי של כדו"הא. (בצד המזרחי של הכדור יש תפיסה שונה מאות שנים).
יכולת התנועה שלנו בצורה מודעת, זה המקום שבו אנחנו מתחילים לעוף על עצמינו במובן העמוק. בכל רגע נתון שאנחנו בוחרים לממש את עצמינו – אנחנו עפים על עצמינו.
[כמובן שיש בתוכנו יסודות שיודעים למרר לנו את החיים ואם לא הם אז אנשים מבחוץ "יעזרו" בזה.] ככל שיש הסכמה פנימית להיות בנוכחות מלאה ברגע נתון, לדעת את האני שאני. להיות במקום שמסכים להיות מי שאני ועם הסביבה. [סביבה –כולל הזנה פיסית, הזנה רגשית והזנת רוחנית]  כל התנועה הזו מאפשרת להתרומם ולנסוק עוד ועוד.
כשנוגעים במימושים של החיים– אני עפה, את עפה… וחשוב להיות בנוכחות, מחוברת לקרקע אחרת ניתן להתרסק.
המימוש הוא לא בדרמה וקיים בכל רגע של השגרה.
ברגעי הישג יש וואוו נקודתי אבל זה רגש שמתפוגג אחרי זמן קצר.
לעוף על עצמי זה להתמיד עם מי שאני במידת האפשר כמובן ובהתחשב בהיותנו אנוש על כל המורכבות.
לעזור לעצמי כשקשה לי זה גם לעוף על עצמי – זה לתמוך בעצמי.
יש המון עומק במקום שאדם מרשה לעצמו לעוף על עצמו (ללא אגו).
זה מקום מזוכך – כמו לגעת בבריאה שלי, להתחבר ליסודות הכי עמוקים שבי שמאפשרים לי לחוות את הסיבה לזה שבאתי לחיות בעולם הזה. עולם שלא קל ומחכך אותנו בכל רגע נתון ולמרות הכול מוכנים ורוצים לחיות בו. אנחנו רוצים להזין אותו ולהיות ניזונים ממנו בכל הרמות.
לעוף על עצמי זה לקבל הוקרה להסכמה שלי לחיות כאן את החיים האלו.
וגם להודות לעצמי על הדרך הזו – מאד חשוב, כי זה מסע לא פשוט.

זה חוזר למקום של האישה שמוכנה לכאוב כדי לאפשר המשכיות. אם יש ייעוד שהוא ברמה אלוהית ובריאתית בענק זו היכולת ללדת. להביא חיים, עוד דור ועוד דור ולתת להם הזדמנות לממש את עצמם. ללוות אותם בחלק מאד משמעותי של הצמיחה שלהם.
זו הסכמה לכאוב כדי לברוא והסכמה להיות איתם גם בכאב בכל השלבים.
לעוף על עצמי זה לא בדרמה, זה קורה גם אחרי לילה לבן עם התינוק.
חשוב לשים לב לחשיבה הדרמתית שאינה משרתת.
המקום של הקלות זה המקום שמאוורר את הדרמה מהחיים.

כל זה מתחבר יפה ל- שמחות – שמחות זו החגיגה של החיים שם זו לא דרמה אלא טקס שחוגג את החיים. חגיגה של משהו שמתפתח עכשו.
חגיגה של בריאה או של מימושים של החיים עצמם.
יש גם שמחות עסקיות לחגוג. הכול מתחיל מהמקום של חגיגת הבריאה, משהו נברא חדש, קשר בין אנשים, תינוק חדש… חשוב לעסוק בשמחות ולהכניס אותם בקטנה ליומיום. כי הנטייה לדרמה מסתכלת על קושי על חוסר יכולת לעשות.
השמחה באה ומזכירה את הדברים שניתן לחגוג לפני שהם יוצאים לדרך. זוגיות, תינוק, יום הולדת… גם ביום-יום אם תכניסו טקס קטן, אפילו רק בינכם לבין עצמכם, לחגוג משהו, תתאפשר הכנסת שמחה פנימה בקלות.
לחגוג את היום הבא שלי והסכמה לממש את הבריאה שאני, את הפוטנציאל שאני ולזכור שאנחנו לא במסע סתמי אלא במסע מרגש של חיים, של מימוש. לא משנה התוכן. עצם זה שאנחנו במסע הזה זו כבר חגיגה.
יש נשמה שהחליטה ובחרה לעשות את המסע הזה ברגע ההוא נבראנו – זה לא מובן מאליו, זה סוג של מפץ גדול ברמה אישית-אנושית.
כל רגע נתון, כל יום אפשר לחגוג את זה. את עצם היותנו. ואז הכול חוזר לפרופורציה והדרמות יכולות לצאת מהחיים.
לחגוג את עצם היותנו בכל רגע נתון – זו שמחה.

תוקשר ב 14.3.17
[עוד פיילוט נעשה ב 19.4.17 – חפשו במאמרים כאן]

[מתקשרת את מטטרון]
עוד מאמרים
תקשור לקבוצה

תגובות


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

בחזרה למעלה